סיפור הלידה של גור

זה סיפור הלידה השלישית שלי, לידת הבית השנייה שלנו כמשפחה.

בחרתי לשתף אותו היום, ביום לידות הבית הבינלאומי, כדי להעלות את המודעות לחשיבות חופש הבחירה של נשים בלידה. זו הלידה שלנו, זה הגוף שלנו, זה התינוק.ת שלנו, אנחנו הישות הכי מושקעת בסיפור הזה. מגיע לנו שיסמכו עלינו.

אישה צריכה ללדת איפה שהיא מרגישה הכי בטוחה. עבור רוב הנשים זה בבית החולים, עבור חלק זה בבית, עבור חלק זה במרכז לידה עצמאי. הבחירה צריכה להיות שלנו והזכויות שלנו צריכות להיות מכובדות בכל מקום בו אנחנו בוחרות ללדת. כיום, שיקולים כלכליים ופוליטיים מונעים ממרכזי לידה להיפתח ומלידות בית להיות באמת מוסדרות (המדינה צריכה לדרוש מחברות הביטוח שיבטחו מיילדות בית, המדינה צריכה לממן לידות בית כפי שהיא ממננת לידות בית חולים, ועוד...). זוהי פגיעה מתמשכת בחסות המדינה בזכויות האדם הבסיסיות שלנו.

אז לעניינינו... גורצ'וק בחר להגיח לעולם בנוכחות האחים שלו, דבר שאפשרי רק בלידות בית..

יוגב נולד ב2013 במרכז הטבעי בתל השומר, בלידה טבעית וטובה.

בלידה הבאה בחרנו ללדת בבית, אחרי שעברנו קורס של "פשוט ללדת". כפיר נולד ביוני 2016 ובעקבות הלידה החלטתי לעבור הכשרה ולהפוך למדריכה של "פשוט ללדת". בער בי הרצון להעביר את הידע של הקורס שכל כך עזר לי לעוד נשים ומשפחות. כמו שאולי הבנתן, לידה זה נושא מאד מדובר אצלנו בבית.

יוגב (6.5) וכפיר (3.5) התרגשו כשסיפרנו להם שיש לי תינוק בבטן. הסברנו להם שהתינוקי, שזכה באדיבות יוגב לשם בטן "נוקי" או "נוק נוק", שומע אותנו ומרגיש את האהבה שלנו כלפיו. 

הילדים התרגלו לדבר אליו, לומר לו בוקר טוב, לילה טוב, להיפרד גם ממנו כשמגיעים לגן או לבית הספר.

מוקדם מאד בהריון כבר דיברנו עם שרהלה שפס, שהייתה המיילדת בלידה של כפיר, וקבענו איתה גם ללידה הזו. 

הרגשנו קצת שאננים, בתור בעלי ניסיון בלידת בית. המפגשים איתה מאד עזרו לנו לעכל שזה באמת קורה ושצריך להתכונן.

למפגש האחרון אצל שרהלה בבית (מרחק של שעה נסיעה) נסענו עם הילדים. במחצית הדרך שרהלה התקשרה שהיא יוצאת ללידה. הילדים התבאסו ממש, אך הסברנו להם שזה חלק מהעניין בלהיות מיילדת בית.. יש הפתעות. לא ידענו אז שזה פריוויו לעתיד לבוא...

הספקתי להעביר קורס לארבעה זוגות מקסימים בשבועות האחרונים של ההריון, זה היה ממש משמח ומרגש לעבור את ההכנה הזו איתם ביחד כהכנה ללידה שלי. 

זה משונה ללדת כמדריכה..  הרבה מחשבות. האם בגלל שאני לא מפחדת לא יכאב לי? האם בגלל שאני יודעת ללמד להיכנס להרפייה אהיה רפויה יותר? איך זה ירגיש לעומת הלידה הקודמת? האם כגודל הציפייה גודל האכזבה...?

אחד הדברים שיותר העסיקו אותי היו מי יהיה הצוות שלנו בלידה. היינו צריכים אחראית על כל ילד ואישה נוספת שתשמש זוג ידיים נוספות לעזרה למיילדת למקרה צורך. מאד רצינו שאורלי, אחותי התאומה, שהייתה אחראית יוגב בלידה של כפיר, תהיה איתנו. לא היינו בטוחים שזה יסתדר כי נווה, התינוק שלה, עדיין ינק בלילה. לשמחתנו אחרי כמה זמן נווה הפסיק לינוק בלילה ואורלי אישרה שתגיע⁦️⁩ (הייתה לנו חברה כגיבוי לכל מקרה..)

בחרנו ברובי, הבייביסיטר של כפירי שעובדת בגן שלו כאחראית כפיר. לא טריוואלי שילדה בת 20 בעניין של להיות בלידת בית, אבל רובי המקסימה ממש התרגשה ושמחה מההזדמנות.. שמחתי גם שליבת, חברה ומדריכת "פשוט ללדת" נפלאה, הסכימה בהתרגשות להיות איתנו גם כזוג ידיים נוספות.

אישית העדפתי ללא נוכחות של סבתות (כי זה רגע אינטימי, וגם כי נוכחותן לא תשרה עלי רוגע בסיטואציה). ויתרתי על דולה, למרות שאני מאד בעד דולות (!), מאחר ואורן בן זוגי הוא הדול המושלם עבורי.

עשינו מפגש הכנה מסכם אצלנו בבית עם שרהלה וכל הצוות. שרהלה הבהירה באופן מושלם לכל אחד ואחת את תפקידם, זה חידד במיוחד לילדים איך להתנהג, מה מותר ומה אסור. למשל, לא שואלים את אמא שאלות. כן מותר לשים יד או לתת נשיקה בעדינות..

לא ידענו מראש איך הם יגיבו, התכוננו לכל תרחיש (נוכחות ילדים בלידה - מהבלוג של שרהלה), גם למצב שנרצה להוציא אותם מהבית. אך הם היו מקסימים וכל כך שמחו להיות שם לקבל את אחיהם החדש לעולם..

לידה בנוכחות ילדים. אולי זה ה-סיפור של הלידה הזו... תמיד הייתי בעד (למי שמתאים לה) ועכשיו כשהייתה לי הזכות לחוות את זה, אני יכולה לומר שזה היה מרגש ועוצמתי גם עבורם וגם עבורי. להביט בהם נתן לי כוח, פרופורציה, יכולת להיות בהכרת תודה. לצאת קצת מעצמי ומהתחושות שלי. ועבורם? אם תשאלו אותם איך היה בלידה, הם יענו "כיף!" כשאנחנו חושבים ומשדרים לילדים שזה מובן מאליו שהם יכולים להתמודד עם משהו, שזו הזדמנות וקסם של ממש לנכוח בלידה, הם מקבלים את זה כמובן מאליו גם. הם כבר לא יגדלו כמונו עם פחד מלידה. הם גדלים עם הידיעה כי לידה זה פשוט המעבר של התינוק מתוך הבטן אל העולם שלנו. היא תחילת החיים. היא חלק מהחיים. היא מרגשת ומשמחת. גם אם יש בה כאב, הוא כאב טוב. כאב ששווה לעבור דרכו.  התאריך המשוער היה ה28.12, יום שבת. ביום רביעי שלפניו יצאתי לחופשת מחלה מהעבודה עד ללידה. הנחתי שהיא תקרה בסופ''ש הזה או בזה שאחריו. יוגב וכפיר נולדו בסוף שבוע וחשבתי שזה ישתחזר גם הפעם. 

השבת עברה והגיע יום ראשון, נר שמיני של חנוכה, כפיר בחופש ויוגב בקייטנה. כאילו סידרו לי זמן איכות עם כפירי שנייה לפני שהוא כבר לא הילד הכי קטן במשפחה. הוא היה בשיא מתיקותו באותו יום.. אוקסיטוצין באדיבות כפירצ'וקון :-)

בבוקר ראיתי שחותם הרחם (הפקק הרירי) מתחיל להשתחרר. בלידה של כפיר החותם גם יצא במהלך היום ובלילה כפיר נולד..

עדכנתי את אורן ושרהלה שנראה לי שזה יקרה הלילה. בעשר בבוקר כתבתי לאורן שצריך לנפח היום את הכדור פיזיו ועדכנתי בהתרגשות גם את שאר הצוות שלנו, שישתדלו לנוח ויהיו בהיכון הלילה..

מחר, ה30.12, הוא במקרה יום ההולדת של נווה האחיין שלי (בן שנה), ויום לפני יום ההולדת של אמא שלי.

במהלך הבוקר כפירי הוזמן לחברה שלו והיו לי שעתיים של מנוחה (תודה רויטל!). הרגשתי קצת טפטופים של מים אך לא ממש ירידת מים וגם התכווצויות חלשות ולא סדירות. הלכתי לאסוף את כפיר עם תחבושת לטפטופים ועוד ירדתי איתו לגינה קצת לשחק.

התלבטתי אם ללכת לאסוף את יוגב ב16:30, בסוף החלטנו שעדיף שאורן יצא. כפירי נמנם על הספה ואני יכולתי לנוח גם.

מצחיק שעוד התלבטתי אם ללכת ליוגה בערב, בסוף החלטתי שלא.

הערב המשיך ללא אירועים מיוחדים, הילדים הלכו לישון כרגיל וגם אנחנו, הצלחתי להירדם עם הרפיית הקשת כמו שנרדמתי כל לילה. התעוררתי הרבה, ציפיתי שמשהו יקרה.. בחצות ומשהו כתבתי לליבת ''אין שינוי בינתיים, כנראה שלא היום..''

בשתיים בלילה כבר לא הצלחתי לישון. חייכתי לעצמי.. צדקתי. לקראת שלוש הגלים כבר היו יותר נוכחים, הערתי את אורן והוא התקשר לשרהלה. 

''נראה שלנווה יהיה שותף יום הולדת :-) המיילדת בדרך, הפשושים ישנים אז אין לחץ להגיע. אעדכן'' - כך כתבתי לאורלי ב3:52 לפנות בוקר. אז לגבי המיילדת.. רצה הגורל וכשאורן התקשר, שרהלה הייתה בדרך ללידה אחרת. היא ביקשה כמה דקות לחשוב מה לעשות. היא חזרה אלינו ואמרה שהיא תשלח לנו את שני סמואלוב, המיילדת המגבה שלה.  אורן חשש מאד שאקח את זה קשה, אבל הגבתי ממש בשלווה. ידעתי שזה "צרות של עשירים", כי אני עדיין יולדת בבית והרי כל מיילדות הבית הן נשים מדהימות שעושות עבודת שליחות וקודש, אז אם שרהלה עובדת עם שני כגיבוי שלה במשך שנים, בטוח ששני נהדרת לא פחות. בנוסף, בתור מי שמטיפה לזוגות בקורס על החשיבות של לשמור על גמישות בלידה, הבנתי שעכשיו תורי לתרגל אותה.האמנתי שהכל מדויק ויהיה לטובה. החשש היחיד שלי היה מהילדים, שאולי יתביישו או יתנהגו שונה, אבל לקח להם כמה שעות להבין ששני היא לא שרהלה :-) חודשים אחר כך בעקבות פוסט שכתבתי בקבוצה "לידה טבעית - פשוט ללדת" בפייסבוק, פגשתי וירטואלית את האישה ששרהלה הייתה בלידה שלה באותם הרגעים. זה היה מאד מרגש לגלות כמה הכל מדויק. הלידה ששרהלה קיבלה באותו ערב (היא ילדה כמעט 24 שעות אחרי) הייתה הרבה יותר מורכבת וטוב כל כך ששרהלה הייתה שם לתמוך במשפחה. אלת לידות הבית תמיד יודעת מה היא עושה :-)

כששני הגיעה היא הציגה את עצמה, בצניעות השרתה את הרוגע והשקט שלה, בדקה את הדופק, עזרה לאורן לארגן את הבריכה (מזל שהייתה לנו בריכה לגיבוי למקרה שהבריכה של שרהלה לא תגיע..). הם תקתקו את זה במהירות, מים חמים והכל בלילה קר, הכל היה מוכן. אחרי כמה זמן ליבת הגיעה, ולא היה מה לעשות חוץ מלשבת ולחכות.. העברתי את הגלים על כדור הפיזיו, בהישענות על הקיר, בהישענות על אורן.. בסביבות שש (נראה לי..) אורלי ורובי הגיעו. הפלייליסט המושלם שלי התנגן ברקע, והגלים הלכו והתחזקו. התמקדתי בנשימות גלים והרפייה. הכאב היה נוכח גם בבטן התחתונה וגם בגב. בין הגלים הצלחתי לנוח. הייתי כמעט כל הזמן עם עיניים עצומות. בסביבות 6:30 (מסתבר שזו הייתה השעה) כבר רציתי להיכנס למים. הבריכה הייתה בחדר השינה שלנו. היה אור. מוזר, חשבתי שאלד בלילה.פתאום התחילו לצאת ממני קולות נמוכים, וגם "ששששש......". ניסיתי לבדוק אם אני מרגישה את הראש, לא הרגשתי. זכרתי שהשלב בבריכה בלידה של כפיר היה קצר, אולי חצי שעה, והרגשתי שהפעם זה יהיה יותר ארוך. מסתבר שהייתי שעה וחצי במים! היה יותר קשה להרפות בין הגלים. ההפוגות הרגישו קצרות. ניסתי להתמקד בכאן ועכשיו ולא לחשוב עוד כמה זמן ייקח.

ב7:00 בערך הילדים התעוררו ומיד באו לשבת על המיטה שלנו. היה ברור שהיום לא הולכים לגן/לבית הספר. כפירי, שבדרך כלל מיד מבקש לאכול בבוקר, נשאר לשבת שם לדעתי שעה שלמה, מתפנק על אורן או על רובי. יוגבי היה קצת יותר תזזיתי, רץ החוצה כל פעם שהיה צריך להשתעל כדי לא להפריע. להסתכל עליהם עזר לי. הזכיר לי למה כל זה קורה. עוד פשוש מגיע. זה עוד מעט יסתיים. היה לי קשה. הרשתי לעצמי לומר את זה בקול. קשה לי. רציתי שזה יסתיים. קראתי לו שיבוא. שני שאלה אם אני מרגישה שהוא יורד, אמרתי לה שנראה לי שכן. בדיקות פתיחה כמובן, לא היו בכלל. לא רציתי והן חסרות משמעות.

למיילדות בית יש יכולת מופלאה לראות אישה שקשה לה, ולא לעשות כלום. פשוט לשבת, להיות איתה, בלי לעשות דבר. זה שולח את המסר הכי ברור, את בסדר, כל מה שקורה כאן הוא נורמלי ובסדר.

כי זה או שאנחנו סומכים על הלידה או שלא.

או שאנו סומכים על הגוף. על האישה היולדת. על התינוק.

או שלא.

אלו הן שתי נקודות המוצא האפשריות. אין אפשרות נוספת.

בשלב מסוים הכרזתי, הראש פה. הרגשתי אותו ממש קשה ועגול ושעיר.. בפנים. זו תחושה משוגעת. פחד והתרגשות ביחד. כן גם בפעם השלישית זה מפחיד, ההבנה שזה תכף יוצא ממני.. כשזה סוף סוף קרה, היציאה של הראש הייתה מהירה כל כך שחשבתי שאולי הוא חזר פנימה ולקח לי רגע להבין שהוא באמת יצא. איך שסיימתי לומר הראש בחוץ, תוך שניות נוק נוק שיגר את עצמו היישר אל הידיים שלי, בבת אחת. 7:58 בבוקר יום שני, 30.12.2019.

ההתרגשות הייתה גדולה. אני חזרתי ואמרתי תודה, לתינוקי המתוק. הילדים שמרו על איפוק, עמדו והסתכלו.. התקרבו. חייכו. אז הוא התחיל לבכות, ואני חושבת שגם אורן.. אני עוד הייתי די בהלם והרגשתי עדיין כאב למטה, כתוצאה מהמאמץ.

הוא בכה לא מעט. כנראה שיתף אותנו במה שעבר עליו בדרך.. גם לידה עדינה ורכה היא עדיין חתיכת מסע, לתינוק ובוודאי שלאמא.

אחרי שהשילייה יצאה, עברנו למיטה. שני בדקה אותה, אורן וכפיר שכבו לידי, עד שאורן הלך לטפל בדברים וכפירי נשאר. הוא ממש היה שם לכל הGolden Hour ביחד איתי. זה די מדהים כשחושבים על זה.. מעניין לבדוק עוד שנתיים שלוש אם הם יתקוטטו בינהם כמו אחים רגילים ;-) הילדים ראו כיצד חותכים את חבל התבור, ואיך שני שוקלת את המתוקון הקטן שנולד 3.5 קילו, הכי קטן מבין השלושה. שני עזרה לנו המון ותוך זמן קצר כבר לא היה זכר בבית לכך שקודם התרחשה פה לידה..  כבר הייתי אחרי מקלחת והתפנקתי בספל מרק כתום מתקתק שהקפאנו מראש, בעוגיות טבעוניות מופלאות של פיס אוף קייק ובמאפינז תמרים מעולה שאורלי הביאה. מדהים שאנחנו חולקות עכשיו לא רק את יום ההולדת שלנו, אלא גם את יום ההולדת של הבנים שלנו.

נפרדנו בחיבוק מכל הצוות. סבא בא לקחת את הילדים אליו ונתן לי ולאורן כמה שעות שקט ומנוחה.  בצהריים הגיעה רופאת ילדים לבדוק את הקטן ולוודא שהכל בסדר. למחרת חגגנו לו יום הולדת עם עוגה הוכנה מראש וצופתה בקצפת ותותים, סוף סוף ילד יום הולדת חורפי במשפחה.. הוא גם קיבל סופית את שמו, גור.  לא היה לי מושג לאורך כל ההריון איך נקרא לו.. אורן רצה כל מיני שמות מוזרים ולא הסכמנו על אף שם. כמה ימים לפני הלידה יוגב הציע לפני השינה את השם גור. ככה פתאום הוא מצא שם ששנינו אמרנו שהוא יפה.. אחרי הלידה עברנו שוב על רשימת השמות וגור נבחר, זה הרגיש כאילו הוא הגיע עם השם.. כמו שקיוויתי שיקרה. יוגב כמובן גאה מאד שזה היה הרעיון שלו.

מודה למשפחתי הנפלאה, לצוות שליווה אותי, למרי מונגן ושיטת פשוט ללדת.. אנחנו הורים לשלושה!