דמיינו לרגע מה היה קורה לו היה קורס "הכנה להליכה" עבור פעוטות סביב גיל שנה
בקורס היו מספרים להם על כל הסכנות הכרוכות במעבר מזחילה להליכה
יש בבית חפצים קשים וחדים – אם תיפלו בדיוק על הפינה של שולחן הסלון תיפצעו וירד לכם דם
אם תלכו מחוץ לבית ותיפלו – אתם עלולים ליפול על מסמר חלוד ולהזדקק לזריקת טטנוס
אם בדיוק נשפכה כוס מים על הרצפה במטבח ותלכו איפה שרטוב – אתם עלולים להחליק ממש, לשבור יד או רגל וישימו לכם גבס
נראה לכם שאחרי קורס שכזה הפעוטות האלה ירצו בכלל ללכת? יאמינו שהם מסוגלים? הם אי פעם יעזבו לנו את היד?
אז למה בקורס הכנה ללידה זה נראה לנו הגיוני לשים את מירב הדגש על כל מה שעלול להשתבש?
להכין את הנשים ובני זוגן כבר מעכשיו שיהיו בכוננות ספיגה, יצפו לרע, שיכאב, שלא יתקדם, שיצטרכו התערבות.. שרק יתפללו שהאם והתינוק ישרדו את החוויה הזו בשלום? האם זה לא רף קצת נמוך מידי ללידות?
כי לידה יכולה להיות מעצימה.
אם ניקח עלינו את האחריות, נבחר להיות מודעות ונוכחות בתהליך - בסופו נרגיש חזקות.
אם נתכונן ללידה כפי שמתכוננים לאירוע משמח, אירוע חגיגי, נראה את התהליך כמשהו טבעי שהגוף שלנו פשוט יודע לבצע, ולא כאירוע דרמטי, רפואי ומלחיץ, אז הלידה תראה אחרת.
את המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" אמרו רבים וגדולים לפני, וזה נכון גם ללידות שלנו.
המחשבות שלנו מעצבות את המציאות שלנו.. והבחירה בידנו
"The body achieves what the mind believes"