אחת השאלות שהכי מטרידות את הזוגות שאני פוגשת בקורסים היא השאלה של מתי לצאת לבית החולים.
אם תשאלו 5 מיילדות שונות את השאלה הזו, כנראה תקבלו חמש תשובות שונות.
מצד אחד כמות חדרי הלידה מוגבלת ולכן בתי החולים לא מכניסים לחדר לידה אם לא מתקיימים תנאים פיזיים מסוימים (מינימום פתיחה 4 למשל). מצד שני, גדלנו בתרבות שהותירה אותנו מאמינות כי לידה זה אירוע שדורש ניטור והשגחה והכי בטוח לנו להיות בבית החולים. אז איך זה מסתדר עם הרעיון של "למשוך בבית"?
ד"ר רייצ'ל ריד, בעלת הבלוג הנהדר Midwife Thinking, כתבה פוסט על הפרדוקס הזה. הפוסט הזה מסכם את המאמר שלה, שדן בסוגייה בעייתית בכל העולם המערבי. אני באמת חושבת שגם בתי החולים והצוותים הרפואיים היו שמחים אם היה ניתן למצוא מענה לצורך הזה שנקרא תמיכה בשלב מוקדם של הלידה.
קודם כל, ריד כותבת כי חשוב להבין שהרעיון שניתן להעריך את התקדמות הלידה ע"פ מדדים פיזיים כמו פתיחה ומחיקה אינו נתמך ע"י ראיות ועם זאת הרפואה מסתמכת עליו בעיניים עצומות.
תהליך הלידה הוא ייחודי ושונה אצל כל אישה ובכל לידה.
מחקרים מראים שנשים שהגיעו לבית החולים בשלב מוקדם היו בסיכון גבוה יותר להתערבויות, סיבוכים ואף לניתוח קיסרי. הנשים הללו גם עולות יותר כסף למוסד הרפואי, ולכן בתי החולים מעודדים נשים שלא להגיע בשלב מוקדם, בדרך כלל לא לפני שהצירים מגיעים כל 5 דקות במשך שעתיים. הבעיה כמובן היא שדפוס הצירים אינו מדד מדויק להתקדמות הלידה. אישה יכולה להרגיש שהיא בעיצמו של התהליך, אך אם הפתיחה או דפוס הצירים אינו תואם את הפרוטוקול של בית החולים, היא לא נחשבת בשלב הפעיל של הלידה ולא תוכנס לחדר לידה. יכול להיות שיציעו לה ללכת הביתה, או סתם להמתין במיון. לבתי החולים אין את היכולת מבחינת כוח אדם לטפל בנשים בשלב הכביכול התחלתי של הלידה (אבל הם כן מציעים לנו מוזיקה בחדר לידה, סושי אחרי הלידה ובגד חמוד לתינוק.ת... הדרישה לשינוי חייבת לבוא מאיתנו, הנשים/משפחות).
מצד אחד נשים כאמור חוששות להגיע מוקדם ושלא יכניסו אותן לחדר לידה, ומצד שני הן חוששות שלא יצאו בזמן. יש נשים שמרגישות שבבית החולים הן יוכלו "להעביר את האחריות" על הבטחון שלהן ושל תינוקן לצוות הרפואי. הן רוצות לשמוע שהכל בסדר מסמכות רפואית, ואפשר להבין את זה. לאורך כל ההריון המלווה בבדיקות וחרדות וניסיונות למצוא מה "לא בסדר", נשים לומדות לסמוך על הצוות הרפואי ופחות על עצמן וגופן.
כמו כל היונקים, נשים בלידה מחפשות מקום פרטי ובטוח בו הן יכולות להתכנס בתוך עצמן ולהימנע מהסחות דעת. בתרבות שלנו, רוב הנשים רואות בבית חולים מקום בטוח כי המומחים בלידה נחשבים לאלו שיודעים להשתמש ברפואה ובטכנולוגיה. בשלב ההתחלתי, המוח החושב (ניו-קורטקס) עדיין מתפקד ויכול להאט את הלידה (ע"י הקטנת כמות האוקסיטוצין) בתגובה למחשבות או דיבורים. בשלב הזה האישה יכולה לחשוב בבהירות ולעשות פעולות מעשיות כמו לעבור למקום הבטוח שלה. זה לא פשוט בעיצומו של התהליך פתאום לצאת מה"בועה", להיכנס לאוטו ולעבור את תהליך הקליטה של בית החולים.
הגעה לבית החולים מלווה לרוב בהתרגשות ולחץ, מה שיכול להאט לידה בשלב מוקדם. ברגע שהאמא מתמקמת מחדש, האדרנלין פוחת, האוקסיטוצין חוזר והאישה שוב נאטמת כלפי חוץ כדי לאפשר ללידה להתקדם. אישה שמגיעה לבית החולים בשלב מתקדם יותר סביר שלא תחווה עצירה בתהליך, כי "כדור השלג כבר גדול מידי", היא כבר עמוק יותר בתוך הבועה שלה.
יש היגיון ברצונן של נשים להגיע בשלב מוקדם יחסית, כשהן עוד בפוקוס, אך מאחר ובית החולים אינו ערוך לטפל בהן נוצר סוג של מלכוד. תגיעי מוקדם - תתאכזבי, הלידה שלך עלולה להיעצר, אולי נשלח אותך הביתה ולא סביר שתקבלי מקום שקט להמשיך בו את התהליך.
ריד כותבת על המסרים הסותרים שנשים מקבלות מבתי החולים:
1. אנחנו מומחים בלבדוק את התקדמות הלידה שלך, אבל זה בסדר שתשארי בבית ללא דרך להעריך את ההתקדמות שלך (למה בכלל צריך והאם ניתן "לבדוק התקדמות" בלידה, זו כבר שאלה לפוסט אחר..)
2. תסמכי עלינו, אנחנו רוצים שתהיה לך חוויית לידה טובה, אבל אם תגיעי מוקדם מידי סביר שתחווי התערבויות, אז תשארי בבית כמה שאת יכולה.
3. אנחנו יודעים לחזות איך הלידה שלך תתפתח, אבל אם נשלח אותך הביתה ותלדי באוטו או בחנייה זו לא אחריות שלנו כי לידה היא דבר לא צפוי.
4. כאן המקום הבטוח ללדת, אבל את יכולה לקבל גישה לביטחון הזה רק כשתגיעי לשלב מסוים בלידה שלך, בשאיפה קרוב לסיומה. את רוב הלידה את יכולה לעבור בבית הרחק מהביטחון הזה.
ריד מציעה במאמר שלה כמה רעיונות שיכולים לתמוך בנשים בשלבי לידה מוקדמים בתוך בתי החולים, מתוך הבנה שהצורך הזה אכן קיים. היא כמובן מתעלמת ממגבלות תקציב/כוח אדם וחושבת באמת על טובת היולדות.
1. להשקיע בחיזוק האמון העצמי של האישה ביכולתה ללדת ולהעריך את מצבה, כדי שהיא תרגיש יותר בטוחה בעצמה להישאר בבית בשלב ההתחלתי של הלידה. מחקר מ2012 מצא כי אמהות לילד.ה ראשונ.ה שהצליחו להישאר בבית בזמן השלב המוקדם הרגישו מעוצמות ומחוזקות, ועם תחושה שיש להן סמכות על גופן.
2. להתייחס לשלב המוקדם של הלידה בכבוד. זה חלק משמעותי בלידה ונשים ראויות להכרה בו, לא למשפטים מחלישים כמו "את לא בלידה". אם אישה התחילה את תהליך הלידה ומרגישה בצורך להגיע למקום בטוח - צריך לעזור לה לעשות את זה. כמובן שלא להכריח נשים שלא מעונינות, ולנשים שאכן מגיעות - ההגעה אינה צריכה להיות כרוכה בניטור/ביצוע פעולות כלשהן. רק לאפשר לנשים לשהות שם. זה מצריך סוג של מהפך בחשיבה הנפוצה היום בקרב הצוותים הרפואיים.
3. הגישה של נשים למקום הלידה לא צריכה להסתמך על מדדים פיזים שיכולתם לחזות את התקדמות הלידה אינה מוכחת. יש לאפשר להן להגיע למקום הלידה כשהן מרגישות את הצורך כדי שיוכלו להתכנס ולהמשיך את התהליך.
בלידת בית, אגב, המיילדת מגיעה כשהאישה מחליטה שהיא זקוקה לה. בניגוד לבתי חולים, מיילדת בית מגיבה לצרכי האישה בלבד. הגישה בבתי החולים (מכל מיני שיקולים וסיבות) מותאמת קודם כל לצרכי בית החולים ולא לצרכי הנשים שמגיעות ללדת בו. לייצר שינוי בתחום הזה זו משימה קשה מאד שזקוקה להתגייסות גדולה של נשים/משפחות, כי תהיה הרבה התנגדות מאלו שמרוויחים מהמצב הקיים (ואלו לא המיילדות והרופאים.ות).
איך התמודדתן עם הדילמה הזו? יש לכן רעיונות כיצד להקל על המצב הזה? אשמח שתכתבו לי בתגובות.
לידות טובות ובריאות לכולן
Comments