ליאור הדיה
May 30, 20173 min
אם אתן מסתובבות קצת בקבוצות נשים בפייסבוק או יש לכן חברות שילדו בבית או עובדות בתחום הלידה, סביר להניח ששמעתן על הקמפיין המופלא הזה שרץ בימים אלו בשם "זכותי ללדת".
את "זכותי ללדת" יצרו כמה נשים שילדו בעבר בבית היולדות בגדרה של צמד המיילדות עפרית פק ותמי טסלר. המקום נסגר לאחרונה בפתאומיות ע"י משרד הבריאות והותיר גם נשים בהריון מתקדם שתככנו ללדת שם ללא פיתרון.
רציתי להתייחס לנושא הזה ולהסביר טיפה לאלו שאולי לא מבינים על מה המהומה.
הרבה נשים (ובוודאי גברים) עושות פרצוף כשהן שומעות את הביטוי "חווית לידה". לא מבינות את ההתעסקות בזה, ולמה זה כל כך משנה. היום בשנת 2017, עם כל ההתקדמות של הרפואה וזה, למה לא ללדת בבית חולים לפי הספר כמו כולן?
האמת שגם אני נכללתי בהגדרה הזו לפני ההריון הראשון שלי.
מה העניין עם חווית לידה? הרי לידה זה כואב, כואב נורא לפי מה שסיפרו לי, אני בכלל לא טיפוס רוחניקי ולמעשה "טומבוי" וכל העניין הנשי הזה של לידה רחוק ממני ממש, מה זה הדיבור הזה?
הרי כל אישה הייתה מעדיפה לדלג על העניין הזה של ללדת ופשוט לקבל את התינוק שלה בדרך יותר קלה, בלי להרגיש כלום, לא? בכלל, אם היה אפשר להאציל את התענוג לבן הזוג היינו חותמות על זה בשמחה. אין ספק שאם גברים היו יולדים, האנושות כבר הייתה מוצאת לזה פתרון יותר נורמלי.
אז זהו, שלא. במהלך ההריון הראשון שלי הבנתי שכך או כך, התינוק הזה צריך לצאת מהגוף שלי ובשאיפה לא בניתוח בטן מורכב.התחלתי לקרוא וללמוד על הנושא, למרות שבהתחלה הוא הרגיש לי קצת זר. קראתי והבנתי שהגוף שלי, בעצם נועד ללדת. אבל אני צריכה תנאים מאד מסויימים כדי שמכונת הבריאה המופלאה שבי תפעל כפי שהיא מתוכננת לפעול.
הבנתי שיש לי שתי אופציות.
הראשונה - לקחת אחריות על הנושא הזה, על הלידה שלי. לדאוג שהלידה שלי תתקיים בתנאים שהכי מתאימים לי (מה שדרש למידה על תנאים אופטימלים ללידה, בדיקה עם עצמי לגבי מה באמת מתאים לי - או במילים אחרות איזו חווית לידה אני רוצה...)
השניה - פשוט להגיע לבית החולים בבו העת, להזדכות על גופי וכבודי מול הצוות הרפואי בעצם לומר - אני אהיה מטופלת למופת, אני אסון פוטנציאלי שעלול להתממש וכל מה שתגידו אעשה. כמובן שקצת הקצנתי פה, אבל בגדול הרבה נשים ניגשות ללידה מלאות בפחד ונתקלות ב"תסמונת החלוק הלבן" - כל התערבות שהצוות הרפואי אומר שצריך לעשות מתקבלת מיידית ללא שאלות.
הרבה התלבטות לא הייתה לי.
לקיחת האחריות והתמודדות עם הלידה בכוחות עצמי הרגיש לי כדבר הנכון לעשות גם בכובע הפמיניסטי/הייטקיסטי שלי. לא רציתי לתת לאחרים את השליטה.
בלידה הראשונה ילדתי במרכז הטבעי בתל השומר, בנוכחות מיילדות בלבד. בלידה השנייה כבר ילדתי בבית.
ילדתי בבית כי למזלי הבית שלי עומד בתנאים הנדרשים ללידת בית (מרחק מבית חולים, מעלית, גודל החדר וכו'). יש נשים רבות שאינן מעוניינות ללדת בבית חולים, אך ביתן לא עומד בתנאים ללידת בית. הפתרון לנשים אלה הוא אך ורק מרכזי לידה פרטיים. סגירת המרכז בגדרה פוגע אנושות בזכותן של נשים שמעוניינות ללדת בבית אך לא בביתן, מכל סיבה שהיא, ואין בו שום היגיון. מדינות מערביות רבות כבר הבינו שלידה במרכז לידה חוץ-ביה"ח בריאה יותר ומומלצת יותר לאישה ולתינוק. בלידות אלה אחוז ההתערבויות והסיבוכים נמוך הרבה יותר מאשר בבתי החולים.
לידת בית עבור אישה בריאה הנושאת ברחמה תינוק בריא אינה נחלתן של נשים משונות המחבקות עצים, לובשות שרוואלים ועוסקות במדיצטיה כל היום. זו לא החלטה רומנטית, נאיבית, רוחנית או מה שתרצו. זו בחירה מושכלת ומודעת שנלקחת מתוך רצון ללדת בתנאים הכי בטוחים לאישה ולתינוק. זו בחירה לראות בלידה אירוע טבעי ומשמח.
לרגע אין לי כוונה לומר שבחירה ללדת בבית חולים ולהיעזר במשכחי כאבים או כל דבר אחר אינה לגיטימית - ברור שהיא לגיטימית! הדגש שלי הוא על עניין הבחירה. אם אישה מגיעה לבית חולים כי היא מרגישה שנכון לה ללדת שם, אם היא מקבלת את המלצות הצוות הרפואי לאחר שקיבלה הסבר והחליטה בעצמה כי זה מה שנכון עבורה, זה נהדר והיא תצא עם תחושה טובה מהלידה. היא תרגיש שותפה בתהליך. הבעיה היא שבהרבה מקרים זה אינו המצב.
אנחנו כנשים שתקנו והושתקנו יותר מידי זמן בכל הקשור ללידה. נכון, היינו עסוקות בהרבה מלחמות חשובות אחרות, אך הגיע הזמן לדרוש חזרה את הלידות שלנו.
אם נחזור שוב לכותרת, "חווית הלידה" היא משהו שהאישה וגם התינוק, וכנראה שגם בן/בת הזוג, לוקחים איתם לכל החיים.
יותר מידי נשים חוות לידות טראומטיות. זה לא אמור להיות ככה.
"דמיינו עולם בו רוב הנשים היו יוצאות מחדרי הלידה שלהן עם תחושה מחודשת של כוח ועוצמה", כתבה ד"ר כריסטיאן נורת'רופ.
דמיינו גם תינוקות שנולדים לתוך סביבה רגועה, תומכת ואוהבת.
איזו התחלה נפלאה לחיים המשותפים יכולה להיות למשפחה כולה.
הייתי רוצה לראות עולם כזה.
ואתן?